אני לא אשכח את הרגע הזה כאשר ביקשתי למשמורת בזמן אימון את הטלפון של נער, אז בן חמש עשרה.
הדרך שעברתי כדי לבקש את הפריט הזה היתה ארוכה. קיוויתי לקבל את אישורו. משזה אישר הוא הוסיף ואמר לי
” אתה יודע מה אני מביא לך עכשיו? את החיים שלי”.
תרבות הצריכה הדיגיטלית של ילדים ובני נוער התגברה והפכה לתלות
ילדים מדברים אחד עם השני בתיווך. בתי הספר מתקשרים עם התלמידים דרך טלפון נייד כך גם ההורים וכלל הסביבה האנושית
הגישה שלנו לעולם הפכה להיות דרך אמצעי חיצוני. בעידן הזה אנחנו מקבלים את המידע הדרוש לנו בשניות בודדות.
ילדים למדו לתווך את הרגשות שלהם. הם כבר לא מביעים אותם.
יותר קל לשלוח מסרון עצוב מאשר להביע עצב.
גם הרבה יותר קל להגיד אני אוהב אותך דרך מסרון.
הרגש לא עובר. רק המילים.
מילים ללא כוונה הן רק מילים.
כוונה מתבטאת בהבעה.
ילדים ובני נוער למדו לדבר דרך מסך והתיווך הזה מביא איתו מיסוך. הסוואה לנפש, לרגש.
החברות היום וירטואלית. ישנם ילדים שאינם מכירים כלל את החברים שלהם. והם פוגשים בהם יום יום. כך קיבל גם מושג החברות משמעות חדשה. והתגמול מהסביבה מסתפק גם הוא רק בסמיילי.
אין צורך במחקרים כדי לבדוק האם קיימת הלימה בין עליה בצריכה הדיגיטלית לתופעות דיכאון, חוסר אונים, מצבי תסכול, אלימות, שימוש בסמים, התגברות חרדה וחוסר סיפוק עצמי.
אחד הדברים המשמעותיים והחשובים אצל ילדים ובני נוער הוא הצורך בשייכות!
ילד שייך הוא מרגיש שהוא רצוי, מקובל, הוא מרגיש שהוא חלק מ…הוא יכול לבטא רגשות. אין שיפוטיות יש שייכות. תחושת שייכות מעניקה משמעות וזו מחזקת את הביטחון העצמי, מגבירה את המוטיבציה ותחושת המסוגלות. אין תסכול. יש אושר. מיצוי עצמי.
ככל שמתקרבים לתרבות הצורך החיצוני כך מתרחקים מתרבות הצורך הפנימי!
