בשנתיים האחרונות ילדים ובני נוער נמצאים בתקופה מאתגרת.
הקורונה יצרה מציאות חדשה בה נדרשים ילדים ובני נוער לפתח כישורים אישיים ויכולות חברתיות באופן כזה שלא הכירו עד היום.
זה לא שהקושי החברתי לא היה כאן לפני אך ללא ספק הפערים החברתיים התעצמו מאז הקורונה.
חלק מהילדים ובני הנוער, בפרט אלו שהיו ילדים מופנמים “ומסוגרים” בתוך עצמם הסתגרו עוד יותר. שיעורי הזום הפכו אותם בודדים חברתית והם החלו “לקדש” את זמן הטכנולוגיה כדבר העיקרי בחייהם. הסתגרות זו והשקעת הזמן המרובה ברשת הפכו למעשה את הטכנולוגיה לאמצעי “בריחה” בהתמודדות עם החיים, עם הקשיים החברתיים, קשיים לימודיים, אישיים ואפילו משפחתיים.
חלק אחר של ילדים הרגישו מועצמים דווקא בזכות השיעורים הכיתתיים בזום. שכן היעדר תשומת הלב השלילית בבית הספר, היעדר מיקוד הסביבה החיצונית בחולשותיהם כגון: חוסר השקעה בלימודים, התנהגות שלילית בכיתה, אי עמידה בדרישות לימודיות, כישלונות ומגוון תיוגי אישיות שונים, כמו למשל: תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז, קשיים רגשיים וקשיים חברתיים. בקרב ילדים ובני נוער אלו, שסובלים מדימוי עצמי נמוך ומתויגים בתוך מסגרת בית הספר דווקא התחזקה תחושת המסוגלות האישית.
במפגשי הקואצ’ינג שאני מקיים, ילדים, בני נוער ואף הוריהם ציינו שלאורך כל התקופה בה התקיימו לימודים בזום רמת הביטחון העצמי שלהם עלתה – בעיקר בתחומים שאינם קשורים בנושאי למידה. כגון כישורים חברתיים ויחסים עם המשפחה.
ההסבר לכך פשוט. ישנם שני תחומים שקיבלו תפנית בתקופת הזום. האחד – בית הספר נסגר. הלימוד הפך להיות בבית והמקום בו בני הנוער חוו קשיים לימודיים וחברתיים כבר לא קיים. יתרה מזאת, במובנים מסוימים שיעורי הזום תרמו לילדים ובני נוער להיות בעמדת שליטה בכל הנושא הלימודי. הקשיים שייצגו אותם, חוסר השיפוטיות שליווה אותם בתוך בית הספר הפחית את הלחץ והסטנדרטים הלימודיים. הזום אפשר להם להיות אותנטיים מבלי הצורך להוכיח את עצמם. עניין שתרם להתפתחותם האישית.
למרות התמורות אצל חלק מהילדים ואיך שלא תסתכלו על זה תקופת הקורונה חיזקה את חוסר ההתמודדות של ילדים ובני נוער בהיבטים מסוימים. בין אם בהיבט האישיותי, הלימודי או בהיבטים חברתיים. הקורונה העצימה את הוויתור העצמי וחידדה את חוסר תחושת הביטחון, מה שהשפיע ישירות על הדימוי העצמי ואף תרם לערך עצמי נמוך ולבדידות.
